איך למדתי לאחר ונשארתי בחיים | הורים בכיף

איך למדתי לאחר ונשארתי בחיים

03/07/2014
מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

לא משנה מה יקרה, לא משנה איך אתכונן לזה מראש, לא משנה כמה לחץ אני אפעיל, מהבית שלי, עם המשפחה שלי, זה בלתי אפשרי לצאת בזמן. אתם חושבים שאני צוחק? אני לא. אתם חושבים שאני עצלן, זרקן, או לא מאורגן? אני לא. טוב, לא בנושא הזה בכל אופן. אם כבר משהו, שאני סולד ממנו בצורה חריפה במיוחד זה איחורים. איחור משמעותו מבחינתי זלזול חמור בזמן של האדם האחר. כשאני לבד, לא רק שאני לא מאחר, אני אפילו מקדים לכל מקום בעשר דקות לפחות. זה היה הרגל מעצבן למדי, עד שהמציאו את הסמארטפון לפחות.

אבל באמת, לא משנה מה אני עושה, עם המשפחה אני פשוט לא מצליח לצאת מהבית בזמן. ניסיתי הכל, ניסיתי לארוז לפני, ניסיתי לזרז ולהלחיץ, ניסיתי לקחת את כל הילדים איתי לאוטו ולעשות סיבובים מסביב לשכונה, אפילו ניסיתי לבלף אותם ולספר שאנחנו אמורים להיות שם שעה לפני… עדיין איחרנו.

זה לא משנה מה אני מנסה, משהו תמיד קורה. משהו נשפך, צריך בדיוק להחליף חיתול, מישהו ישן, מישהו בוכה, מישהו צריך לאכול עכשיו בדיוק את החטיף שהוא למעשה סיים לפני יומיים כבר אבל שכח מזה שהוא סיים אותו וזמן ההתארגנות הפך לזמן שכנועים.

עכשיו מילא ילד בן ארבע, זה עוד משהו שמידי פעם יכול לעזור. שני תינוקות בני שנה זה אולי הגורם המפריע ביותר שאני יכול לחשוב עליו להתארגנות יציאה, במיוחד אם אתם נשואים כמוני לפרטנר שלא מוכן לצאת מהבית לפני שהכל מסודר. למה זה מפריע? כי בזמן שאתה עסוק בלסדר אזור אחד בבית, בחדר השני כבר זוממים (ומוציאים אל הפועל) שני הפוחזים האלו ספרייה שלמה אל השטיח, או איך לזרוק את כל קופסאות הצעצועים אל ערימה אחת יפה הכוללת עכשיו גם חתיכות לגו, גם דופלו, גם קוביות וגם את הצינורות הקטנים האלו מהפלסטיק שדוחפים אחד לתוך השני ואף אחד לא באמת יודע איך קוראים להם.

האסטרטגיה הנוכחית שלי היא לאפשר להם. סך הכל אני הרבה יותר מהיר מהם ועל כל אזור שהם הופכים אני מסוגל לסדר שניים. אבל היוצרות מתחילות להתהפך ומאז ששני הפושטקים למדו ללכת, איבדתי את היתרון עליהם. אין ספק שצריך אסטרטגיה חדשה. אם יש לכם רעיונות, אל תחסכו אותם ממני, כי הרמתי ידיים, באמת, ויתרתי.
אבל אם למדתם להכיר אותי, אפילו קצת, אתם יודעים שאני לא מהאנשים שנכנעים. עצם העובדה שהבנתי שאין שום סיכוי שאצליח יותר להגיע אי פעם לאנשהו בזמן יחד עם כל המשפחה, אינה אומרת שאין דרכי פעולה עקיפות. להפך, זה רק הצריך מעט מחשבה והיום, הפתרון שלי לאיחורים עומד לכבוש את המדינה! כן גבירותי ורבותי, מצאתי פתרון ולא רק עבורי, אלא גם עבורכם (כן, אתם לא עובדים עלי, אני יודע שגם אתם מאחרים לכל מקום).

אמרתי לעצמי, אם אי אפשר להפסיק לאחר, לפחות נהפוך את האיחור ללגיטימי. זה לא שאני מאחר כי בא לי, אני מאחר כי יש לי ילדים ואני לא היחיד, כולם ככה! הגיע הזמן שהחברה הישראלית תתחיל להבין אותנו ולהכיר במכאובנו, אנחנו קורבנות של הנסיבות! לא עוד תירוצים! לא עוד פנים מסמיקות מבושה! לא! מעתה, כשאתם מאחרים אתם מוזמנים להפנות את האדם אותו ייבשתם ישירות ולהגיד לו "חביבי, יש לנו איחור לגיטימי, מספר ילדים ככה וככה, בגילאים שהם ככה וככה, כל זה דורש איחור של כך וכך דקות, אז בבקשה ממך!"
אני כבר לא מודאג. לי באופן אישי יש החל מהיום זמן איחור לגיטימי של 48 דקות. ביני לבין עצמי אני מעגל ל-50. כמה יש לכם?

דרגו את הכתבה:

השאירו תגובה


9 − 6 =

יש לעשות את הפעולת חשבון