ארבע אחרי הצהריים, השעה הכי יפה ומפחידה ביום | הורים בכיף

ארבע אחרי הצהריים, השעה הכי יפה ומפחידה ביום

מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

בואו נדבר על השעה ארבע אחרי הצהריים, על פניו אני אמורה לחכות לה בכיליון עיניים. זאת השעה בה אני מתאחדת שוב עם שני הילדים החמודים שלי שאופסנו בגן למשך כל היום והנה לפנינו שעתיים וחצי של בילוי משותף ואיכותי עד שתגיע השעה שש וחצי והריטואל הקבוע והמתפקד יחסית של ארוחת ערב- אמבטיות- סיפורים- השכבות.

אהה… כן… ובכן, מביך להגיד את זה, אבל מבחינתי ארבע אחרי הצהריים היא השעה המפחידה ביותר ביום. השאלה איך אצלח שעתיים וחצי עם שני הזאטוטים האלה עדיין מלחיצה אותי. כבר כמעט ארבע שנים אני אמא ועדיין לא התרגלתי. אני יודעת, זה לא אמור להיות ככה, אני אמורה לפגוש את ילדי בצהלות שמחה ולהקדיש להם למשך שעתיים וחצי את כל כולי במשחקים, בדיבורים, בהרעפת אהבה ואני באמת משתדלת, אבל זה מאוד מאוד קשה לי ולא שאני לוקחת אותם לפעילות אקסטרים, אני רק רוצה שיהיו קצת בחוץ, שירוצו, שיטפסו והם? רק רוצים ארטיק, נשמע קל? העניין הוא שהזמן לא זז, להלן הלו"ז:

הולכים למכולת – הליכה: 10 דקות, בחירת ארטיק: 2 דקות, אכילת הארטיק + מקלחת מגבונים: 10 דקות. סך הכל: 22 דקות.
אחר כך הולכים לגינה. סך הכל: 6-10 דקות.
ואז נמצאים בגינה – נדנוד בנדנדות: 12 דקות. טיפוס על מתקני המגלצ'ות המסוכנים וההומים מדי: 6 דקות. משחק בכדור: 1 דקה. שיחת נפש עם אמא אחרת במהלכה אנחנו שוכחות הכל כולל להשגיח על הילדים: 8 דקות. אכילת ענבים שהאמא האחרת הביאה: 4 דקות. סך הכל: 31 דקות.
יופי, יש עוד שעה ורבע מינימום לשרוף כאן, קדימה ילדים תתחילו להפעיל את הדמיון!

אמהות שחיות בכפר בטח לא מבינות על מה אני מדברת, מה הבעיה? הן פשוט יוצאות החוצה ומשחררות את הילדים לפעילות של איסוף אצטרובלים ושרפת נמלים, אבל לאמא עירונית כמוני זה תמיד רועש, אינטנסיבי, מלחיץ ולא נעים להודות, גם די משעמם. לא תמיד כמובן, לפעמים זה כיף, לפעמים הולכים לחברים או שבאים אלינו חברים וזה נהדר, לפעמים הולכים לים ואז אין בעיות. בימי שני יש לגדול חוג ואז זה בכלל אמריקה. אבל בכללי, הייתי מעדיפה להיבלע בארבע ע"י מנהרת זמן שמוציאה אמהות כעבור שנייה בצד השני, שם השעה היא שש וחצי.

אני יודעת כבר, אנחנו דור של אמהות מפונקות ומקטרות, היינו צריכות להוריד את הראש, לקחת את הבאסה בסבבה ופשוט לבצע את המוטל עלינו וגם להגיד תודה שאין לנו בעיות פוריות או מחלות קשות או דברים כאלה, אמרו לי את כל זה גם בטירונות, גם אז זה לא עבד, אני מצטערת מאוד, אבל ארבע אחרי הצהריים היא שעה לכוס קפה בישיבה על כיסא נוח מול בריזה. זה מה שיועד לשעה הזאת וזאת טעות של העולם שבמקום זה כולנו צריכות לרוץ מהר מהר לגנים ולצאת לשעתיים של פעילות אקטיבית. סליחה, אני אחרי יום עבודה, אני עייפה, ההורים שלי גרים רחוק ואין לי עניין. עוד פעם גינה? עוד פעם א ר ט י ק? אתם עובדים עלי.
ואף מילה בכלל על השעה 12:30 ביום שישי, ועל היממה וחצי שקוראים להן סופשבוע.

דרגו את הכתבה:

25 תגובות לארבע אחרי הצהריים, השעה הכי יפה ומפחידה ביום

  1. כל היום הילדים שלך תקועים עם גננות וזרים שמגדלים ומחנכים אותם במקומך! בסך הכל שלוש שעות לבלות עם הילדים שהבאת לעולם!! לא יאומן! וסופשבוע, שאצלנו קוראים לו "שבת" זה זמן שאמור להיות גן עדן של בילוי עם הילדים!מה קורה לאנשים?

  2. עם גישה כזו, שתיתן את הילדים לאימוץ. כל הצדדים ירוויחו.

  3. זו התחושה המדוייקת של כל אמא כמעט. גם אלו שמותשות אחרי יום עבודה וגם אלו שממילא תקועות עם הילדים כל היום בבית, רק שאצלן התחושה אולי נמרחת לשעות ארוכות יותר בכל יום. אולי זו נובע מהציפייה להורים מושלמים בכל רמ"ח אבריהם בכל שעה של היום והשבוע, שהתגובות הנבחניות והצדקניות שמעליי, מייצגות. שהורים שחווים את כל לחץ החיים המודרניים אמורים עדיין להיות צוות בידור והפעלה, לקרוא את הילדים בטלפתיה, לתת להם בדיוק מה שהם צריכים ולא מיל יותר ולא מיל פחות וכו' וכו'. זה לבדו מביא למעגל של תסכול ותחושות של רצון לבריחה/ מפלט.

  4. כל כך נכון, וביחוד לגבי סוף השבוע. במירוץ אחרי ההורות המושלמת שוכחים שגם אבא ואמא הם בני אדם, שלא תמיד יש להם כוח ו/או רצון לשחק עם הילדים או להעסיק אותם בדרך אחרת . לפעמים פשוט בא לנו לשתות כוס בירה על החוף בלי להשגיח על ילדים. לפעמים מתחשק לנו לישון עד מאוחר בשבת, ולא לשחק מונופול עם הילדים בשבת בשמונה בבוקר. הבעיה היא שחלום כזה הופך לאסור בתפיסת ההורות הקולקטיבית בה אנו חיים. עלינו להיות אנשי ונשות קריירה, לטפח זוגיות, להגשים את עצמנו ובו בזמן להיות הורים מושלמים לילדים. פשוט לא הולך, מה שמביא לתסכולים גוברים והולכים שמפרנסים מטפלים זוגיים, קואוצ'רים ופסיכולוגים.

  5. לא כולם יכולים להיות הורים. יש כאלו שצריכים ללמוד. פעם היו הסבתות מלמדות את האמהות. היום הסבתות עסוקות. הן מקדישות יום בשבוע במקרה הטוב לנכדים. אז מי אמור ללמד את האמא מה עושים? העצה שלי: לכי לבית ספר להורים. היא לא מדברת על זה שצריך לשבת עם הילד ולהסביר לו דברים כמו איך נראים משולשים וריבועים, סוגי פירות וירקות, להקריא ספרים ולהעשיר את אוצר המילים למשל הפרה גועה והתרנגולת מקרקרת, הכבשה פועה וכלב נובח.
    עכשיו אנחנו יודעים איך נוצר דור של ילדים עם שפה ענייה ויכולות לימודיות קשות, עם בעיות מוטוריות.
    ודרך אגב תמיד אפשר ללכת עוד 10 דקות לגן משחקים רחוק ובודד בו יהיו פחות ילדים ותוכלי לשים לב באם חגורת הכתפיים שלה ילדים חזקה מספיק. עוד מעט יצטרכו להחזיק עפרון…
    אמא יקרה לכי לקרא ספרים ותפסיקי להתבכיין יש לך הרבה ללמוד.

  6. אני מבינה אותך. אני גם חוזרת ב-4 מותשת ללא סוף. והייתי במקום הזה. והרגשתי שיש לי חובה כזאת לשחק עם הילד ללא סוף כדי להעניק לו את החום והאהבה שהוא כל כך זקוק לה. אבל בסוף גיליתי שזה גם חנק אותו. מה ילד צריך זה, אמא. אמא שנמצאת בבית איתו מ-4, ואחרי החיבוקים והנשיקות והדיבורים, הוא יכול לשחק בכיף לידך, מותר לך לשבת בספה עם כוס קפה ולהתבונן בו בנחת, בחיוך של שלוה. הוא רק יתפתח מזה, הוא ילמד לשחק בעצמו, וזה מה שבריא. וויניקוט מדבר על "אמא טובה דיה" האם הלא מושלמת שדווקא איתה מתפתח הילד בצורה בריאה, ולא מגוננת מידי. אצלי דווקא מזה הילד התפתח. חוץ מזה אפשר מיד פעם לחוות ביחד יצירה או אפיה וכל פעילות משותפת שבונה חוויות של קשר. את יכולה להתייעץ אפילו חד פעמי עם פסיכולוגית ילדים, איך לאפשר לך לאהוב את השעתיים האלה, ולא לשנוא אותם. בהצלחה לך!

  7. תנסי לסיים עבודה ב 15:30 או להחזיר אותם ב 16:30 העקר שיהיה לך כמה דקות טובות לעצמך לפני שאת לוקחת אותם, מנוחה מהעבודה איכשהו ואז לקחת אותם, תהני מהם, תקחי אותם יום אחד בצהרים אם את יכולה וביום אחר תחזרי מאוחר, פשוט אל תשכחי את עצמך לעשות לעצמך גם טוב לבד כמו חוג פעם בשבוע או יציאה עם חברות ואז יהיה לך יותר כיף גם איתם, זה לא צריך להרגיש ככה תמצאי לך איזון אחר כך הם גדלים….. וגם בשבתות של חילונים אפשר להפנות ואפשר בשבת לקחת פסק זמן תלכי לפגוש חברה או סרט לשעתיים והבן זוג ישמור עליהם ולהפך, חסר לך אויר תקחי אותו ואז כל כך תשמחי למפגש איתם וגם פתאום יבואו לך רעיונות לבילוי ועשייה כי תהיי עם יותר כוחות. בהצלחה לך זה ממש לא צריך להיות ככה. אני אמא לילד בן 10 וילד בן 4 עובדת ולא קל לי בכלל אבל יודעת להגיד לך שתחושותיך קשות וממש אפשר וצריך לשנות את זה.

  8. את נשמעת כמו אדם נוראי, צר לי מאוד על הילדים שלך שצריכים לגדול אצלך.

    עצוב מאוד שהבאת ילדים לעולם.

  9. אני בטוחה שכל המגיבים בכזה זעזוע מעולם לא ילדו ילדים. אז קודם תעשו זאת ואז תהיה לכם זכות לתגובה "המזועזעת" שלכם. כי אין לכם מושג מה זה.

  10. שמחה לקרוא שאני לא לבד. תודה !

  11. אם הייתי קוראת את הפוסט לפני שהלכתי לאימא הייתה מזדעזעת אבל מאז שאני אימא אני כל כך מותשת כל כך עייפה וכל כך מבינה אותך. לטעמי ילד אחד זה מספיק

  12. חחחחחחחח כתוב יפה. עם כל האהבה והדאגה לילדיי אני לגמרי לגמרי מזדהה :)))) ולגמרי לא מבינה את כל הצדקנים שהגיבו פה. עם כל הכיף והסיפוק שיש מהילדים השעתיים וחצי האלה בגינה יכולות להיות מייבשות מאוד וזה שאת מודה בזה לא עושה אותך אמא פחות טובה או פחות אוהבת .
    בהמשך זה משתפר. קצת :)

  13. אני מאמינה שזה יותר בשליטתנו מאשר בשליטת הילדים. במקום להיענות לצרכים שלהם, בעיקר כאשר חוזרים על עצמם יום אחרי יום, ניתן להמציא פעילויות שיעסיקו אותם ויעשירו אותם. פעילויות שישלבו את הזמן שלהם לבד עם עצמם ואת המנוחה שלך (חשוב ביותר), ואת הזמן שלך איתם כשתחפצי בכך. זה קצת נשמע כאילו נפלת לבור השיעמום והאכזבה מהבילויים עם הילדים כי במקום להעניק להם מהידע שלך ומהניסיון שלך בנושאים רבים ומגוונים את נגררת אחרי הרצונות הפשוטים והשטחיים שלא משתנים(כן, כי הם ילדים). בנוסף, אין שום פסול בכך שתנסי להרגיל אותם לשגרה של – אימא חוזרת מהעבודה וצריכה רבע שעהחצי שעה לעצמה ורק אחר כך מבלים ביחד. תנסי לשנות את הרוטינה הנוכחית כדי שהילדים שלך לא יגדלו ויבינו שאימא לא אוהבת לבלות איתם.

  14. גדלתי בעיר, ובדבר אחד את מאוד צודקת.
    לאמהות בכפר יותר נוח לגדל ילדים.
    עכשיו אני גרה בישוב קהילתי קטן בשרון, מגיעים הביתה, פותחים את היציאה לגינה, מוציאים יצירה ומשחקי כדור ונדנדות ומה לא, וכיף.
    מודה שלקח לי שנתיים להגיע למקום שאני נמצאת בו אבל היום אני מאושרת.

  15. שטויות במיץ! בהחלט לא כל האמהות מרגישןת כך. כן קשה להיסחב עם הילדים לגן השעשועים אבל מי אמר שהם זקוקים לזה בכלל אחרי 9 שעות של בייביסיטר רועש ולא נעים הם בסהכ זקוקים לבית שלהם ולאמא ששותה קפה בסלון ומשחקת איתם. עזבי משחקת, הם בסהכ זקוקים לאמא שלהם שתעדיף להיות איתם אחרי שכל היום הם היו מספר עשרים או שלושים בתור לתשומת לב והערכה. וכאן את נכשלת, וזה נכון, בדיוק כמו שלגברים קשה לעשות את הסוויץ' מעולם המבוגרים לבית גם לנשים קשה להחליף תפקידים בשתי שניות. זה לגמרי שטויות לגבי אמהות עירוניות או כפריות, אין שום הבדל ברגע שאת לא מוכוונת להיות ולהנות עם ילדייך. חבל שאת לא מצליחה למצוא את רגעי האושר עם הילדים שלך. לי היו ילדים קטנים מאד קשים שהאופציה ללכת לגן השעשועים אף פעם לא עזרה ובכל זאץ מצאתי את הכיף שלי איתם בעיקר בהתכווננות מחדש, בזניחת הסמארטפון והמחשב ופשוט להיות שם בשבילם ובשבילי. לא הייתי מחליפה את זה בשתיית בירה על החוף, יהיה לי מספיק זמן לזה כשהם יגדלו עכשיו אני פשוט רוצה להיות איתם וכיף לי רוב הזמן…..

  16. הכתבה הזאת ממש לא ניראית לי הגיונית.
    הייתי בטוחה שתקחי את זה לכיוון אחר – שהילדים משגעים אותך שעתיים וחצי ולא נותנים לך מנוחה ואת טרודה בלרוץ אחריהם בגן שעשועים ולוודא שהם לא עושים שטויות.
    ואת כותבת על כך שאת בנונשלנטיות ובסבבה שלך יושבת ומקשקשת תוך כדי אכילת ענבים עם איזה אמא אחת.

    מה משעמם לך? אז תלכי ותשחקי עם הילדים שלך בגן שעשועים, תפעילי את עצמך ואותם ועל הדרך תעשי קצת כושר ותחזרי קצת לילדות.

  17. אני גם אמא לשניים ומאוד מודאגת מזה שאני שומעת יותר ויותר אמהות אומרות כאלה דברים על הילדים שלהם. נראה שהכותבת בכלל לא מכירה את הילדים שלה, עובדה שהיא לא התרגלה עדיין לכן ברור שזה מפחיד. להפקיד את הילדים אצל מישהו אחר לרוב היום כל היום זה חוסר אחראיות ובעיקר עצלות. אני עובדת מהבית עם שני ילדים, וכן זה קשה. קשה מאוד אפילו. אבל הילדים שלי כבר מכירים אותי כל כך טוב שכשהם רואים כוס קפה זה אומר לא להציק לאמא רבע שעה וכבר אין צורך להגיד פעמיים. ילדים הם חכמים יותר ממה שנראה וגם מרגישים הרבה דברים. מפחיד אותי הניכור הזה בין הורה לילד, איזה דור חדש גדל כאן?

  18. שלום לכולן
    אני בת 39 ואמא ל-4 ילדים נכון שיש את העייפות הזו ואת ההרגשה ש"מתי יהיה לי רגע לעצמי" בלי אמא תביאי לי אמא תעשי לי ולפעמים שאני שוקעת בזה באה הבת שלי הקטנה ונותנת לי נשיקה או סתם חיבוק וזה עולם ומולאו ונותן כוח להמשך.
    ושהילד חוזר עם תעודה של ציונים גבוהים או עם מבחן שאת ישבת איתו ולמדת וקיבל 100 אז זה שווווה הכל!!
    ילדים הם לא קלים ולפעמים גם קשים כועסים מרדנים ועקשניים אבל הם שלנו והחיים עוברים כל כך מהר אם לוקחים את החיים בקלות והרבה צחוק.

  19. יקירתי, כל הכבוד על הכנות! הדבר הכי חשוב שיש לך זה ההכרה במציאות שלך ובתחושות שלך. מצוין שאת יודעת מי את ומה את ומה את אוהבת.ויש עוד המון כמוך שפשוט לא מודות בזה וממציאות לעצמן סיפור שהן נהנות מכל רגע על המגלשה ובחול.
    ילדים קטנים זה קשה! זה מקסים ומתוק ויש משפחה והכל, אבל היום היום הסיזיפי והחוזר על עצמו וכן – המשעמם (מה לעשות, מבוגרים לא נהנים בגן משחקים אחרת היינו רואים שם גם רווקים) הוא מתיש. בכנות, משחקים של ילדים לא מעניינים את רוב המבוגרים. זאת לא הורות רעה, זה פשוט להיות מבוגר כנה.
    רק דבר אחד יש לי להגיד לך – הם גדלים, לאט אט הם יהיו יותר עצמאיים. אני יודעת שזה נראה רחוק ולא אפשרי, אבל מגיע יום שפתאום הוא הולך לבד לחבר או לחוג וחוזר אחרי שעתיים, והיא מוצאת לעצמה עיסוקים שלא מצריכים ממך להתרוצץ, ואת במשך שעתיים אחה"צ שותה קפה, נחה ואפילו מקשקשת בכיף עם חברה. וגם כשאת איתם אז כיף לך איתם כי השיחה איתם היא יותר מעניינת, ואת לא רק רצה אחריהם בלי אויר אלא באמת נהנית לשוחח ולבלות איתם. והדברים שאתם עושים ביחד יותר מעניינים לך וגם פחות מעייפים.
    אז קחי הרבה אויר וסבלנות, שנה שנתיים ויהיה יותר קל!

  20. רק שתדעי לך אמא יקרה, שאני עשיתי מהפך בחיי – עזבתי את עבודתי כשכיר ונהייתי עצמאי בגלל שלא ראיתי את הילד שלי. מאז ה״שעתיים וחצי״ שאת כותבת עליהן הן היקרות מפז ביום. כל הלו״ז שלי בנוי סביב השעות עם הילדים. מידי יום אני פוגש את אשתי והילדים ובין ארבע ועד שמונה בערב נמצאים יחדיו. תנסי למצוא ולהתחבר לילדה שבך ואני מאמין שתהני ואולי גם תשחקי עם הילדים שלך…

  21. כל כך נכון!!!!!! לכל החוצפנים שמעבירים ביקורת, זה מה שנקרא להיות אנושי!!!!!

  22. אז אולי לא כדאי למהר לעשות את הילד הבא?
    כי עם ילד/ה בן 4 אפשר לעשות המון דברים מהנים יחד.
    ליצור, לשחק יחד בגינה, ללכת לחוג קונטקטנים או משהו אחר שמהנה עבור שניכם.
    ילדים צפופים לא מאפשרים לך להקדיש תשומת לב לכל ילד בנפרד ולהנות בזמן איתו.

    ואולי כדאי לך רגע לפני היציאה מהאוטו לגן לעצור ולחשוב איך את רוצה שהיום שלך יראה מאותו הרגע. מה יהיה לך כיף, שגם יהנה את ילדייך? אולי תכינו יחד משהו כייפי לאכול? אולי תמצאו משחק שמתאים לשלושתכם?

    אני מוצאת דברים כיפיים לעשות יחד. דברים שגם אני אהנה מהם. או שאפשר גם שכל אחד יעשה דברים אחרים בחלק מהימים. אם לא בא לי ללכת לגינה – לא חייבים ללכת כ"כ הרבה.

  23. כל כך עצוב. גידלתי ברוך ד' 5 ילדים, אחד מהם מוגבל. כל ימי עבדתי. היה קשה. נכון. היו ימים שלפני שנכנסתי הביתה אמרתי לעצמי: " קחי כח והאזרי בסבלנות כדי להעביר נעים את אחה"צ". זה עבד. היה קשה- אבל המון סיפוק לראות את ההתקדמות של כל אחד מהילדים, את ה"חוכמות" שלהם..מאד כייף להיות עם הילדים שלך, אותם את הכי אוהבת בעולם.
    עצוב לראות שאמא ללא נהנית עם ילדיה.
    הילדים לא צריכים אמרגנית : הם צריכים אמא שכייף לה להיות אתם. בבית. כמו שכבר אמרו קודמי: את יכולה לשבת לידם בנחת ( ולקפל כביסה למשל, אתם או לידם)- ובינתיים לדבר אתם, לראות כיצד משחקים במשחקי בניה/ ספורט ביתי /מכוניות/ בובות ולעודד אותם לפתח את הדמיון.
    וכשמרגישים שמידי לחוץ- מותר פעם ב .. לבקש עזרה ממישהו אחר ולצאת להתאוורר.

  24. הילדים שלי כבר מזמן בגרו ועזבו את הבית וגם הנכדים לא תינוקות. אבל את תחושת העייפות, המחנק והשעמום שאת מספרת אני זוכרת היטב. הכי מצאו חן בעיני התגובות "הנוזפות" והתגובות "החסודות" (בשם ה') מה קרה תיהיו כנים – יש חלקים בגידול ילדים שהם קושי ואין בהם שום תענוג. זה לא הופך אותך ל"אמא רעה" זה לא הופך אותך ל"לא צריכה ללדת ילדים" זה פשוט מציב אותך במקום של כולנו – אלה שמודות ואלה ש"מתחלחלות" אבל עמוק בלב… חזקי ואמצי. זה יעבור ויגיעו תלאות מסוגים אחרים. אלה החיים

  25. אני לא מבינה את כל מי שתוקף ונכנס כאן ל"סרטים".
    מן הסתם, הכותבת כן אוהבת את ילדיה. העובדה היא שלמרות החשק לנוח לאחר העבודה היא בכל זאת יוצאת עם ילדיה, קונה להם פינוקים וכד'.
    למה אנחנו הישראלים חייבים תמיד לתקוף, לקפוץ ולצעוק?
    סה"כ היא שיתפה במשהו שהמון נשים חשות. וזה לא רע או טוב להרגיש ככה. זו פשוט עובדה: כולנו עובדות. חלק כי חייבים משכורת נוספת וחלק כי הן פשוט נהנות לצאת מהבית, לתרום מיכולתן המקצועית לארגון בו הן עובדות, לקהילה, לעולם. חלק בגלל שילוב שני הדברים או יותר.
    מי החליט שלא ניתן לשלב את הדברים ביחד? מי אמר שאם אנחנו עובדות זה אומר שאנחנו מזניחות את הילדים? מי אמר שהילדים שלנו כאלה מסכנים?
    ד"ר דליה שחף – הזדעזעתי מהטענות שלך. כדאי שתרגיעי… עדיין לא לחצתי על שמך כדי לראות דוקטור למה את ובמה את מתעסקת, אבל בגדול יש לך גישה של דינוזאורים, מטרידה ביותר.

    אנחנו לא חייבות להיות בבית כל היום כדי לגדל את הילדים שלנו. מה? פעם לא היו שולחים לבתי ספר? פעם נשים לא היו נותנות לאחרים לסייע בחינוך הילדים?
    תני לי לחדש לך, ד"ר, שמהרגע שהילד נולד – העולם כולו מסייע בהליך החיברות של הילד שלנו. כך זה היה מאז ומעולם. כך שלהתפטר מהעבודה ולגדל את הילד ולתת לו את הנשמה שלנו יום שלם מבוקר ועד לילה – זה לא בריא לא לו, ולא לנו.

    אנחנו בנות אדם, יש לנו זכות להתפתח. יש לנו זכות לצאת ולעבוד ולנשום אוויר ולהכיר אנשים, ללמוד ולהתפתח. ואת יודעת מה עוד? יש לנו גם זכות להתלונן על זה מדי פעם. ומותר לנו לעבוד כמו חמורות ולהגיע הביתה, לרצות להיות עם הילדים שלנו מצד אחד ומצד שני לרצות לעצום עין חצי שעה כדי למלא מצברים. זה נורמלי.

    מה קפצת? מה קרה? הכותבת כתבה מצב אמיתי, לגיטימי, בקצת הומור, קצת רצינות. מה קרה שכולם מזדעזעים כל כך? תרגעו כבר. תפסיקו להיות כאלה היסטרים ולקפוץ מכל דבר שמישהי מוציאה מהפה.

    סה"כ הכותבת סיפרה שהיא עובדת קשה ואחרי צהריים מדי פעם בא לה קצת לנוח. מה כל כך רע בזה??? הזנחה, עובדת סוציאלית… נסחפתם בגדול. תרגיעו.

    שירלי.

השאירו תגובה


4 + 2 =

יש לעשות את הפעולת חשבון