האמא שחשבתי שאהיה | הורים בכיף

האמא שחשבתי שאהיה

מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

הרבה בחורות אומרות שהן רחוקות מלהיות האמא שהן דמיינו שיהיו. אני אף פעם לא אומרת את זה, לא כי אני כן האמא שדמיינתי שאהיה, פשוט כי אף פעם לא התעמקתי בזה.

לא חשבתי על ילדים ולא חלמתי להיות אמא ממש עד הרגע שבו זה קרה, בתור בת זקונים אף פעם לא גידלתי את האחים שלי ולא התחננתי להורי שיעשו לי אח קטן, בתור קיבוצניקית לשעבר אף פעם לא ביקשתי לעבוד בבתי הילדים, תמיד רק ברפת. בתור דודה בת 20, מעולם לא נקפתי אצבע כדי לעזור או לשמור או לשחק עם האחיינים שלי. באירועים משפחתיים הייתי זורקת חצי חיוך אל התינוקות הזוחלים וממשיכה הלאה לעשן במרפסת עם אנשים בגילי. כמלצרית, הלקוחות השנואים עלי ביותר היו הורים צעירים עם ילדיהם. ללקוחות כאלה אפילו לא הייתי זורקת את ה-"איזה ממי" המתבקש כדי להבטיח את הטיפ שלי. להפך- הייתי רוטנת, מסננת ומתעלמת, בגדול מלצריות אחרות היו לוקחות ממני את השולחנות האלו.

ילדים לא עניינו אותי, לא היו מתוקים ולא אמרו דברים חמודים בעיני, מבחינתי הם היו סתם מין נפח כזה שמעבה את אוכלוסיית העולם. הילדות היחידה שקצת עניינה אותי הייתה הילדות שלי וזיכרונותיי ממנה וזהו.

אפילו כשהייתי בהריון עוד לא דימיינתי איזו מין אמא אהיה, חשבתי רק על ההריון עצמו (אוי אני מרגישה פה דקירה! אוי אני מרגישה גל של עצב! אוי אני מרגישה צורך לאכול שש פיתות עם גבינה צהובה!) ובעיקר חשבתי על הלידה. התכוננתי ללידה כמו שלומדים מקצוע, ביצעתי תחקיר מטורף שכלל ספרים, סרטים, קורסים, יוגה ושעות על שעות של סיפורי לידה מכל מי שרק הסכימה לספר לי (וכולן הסכימו). רק על דבר אחד לא חשבתי בכלל – שהלידה, טובה או איומה ככל שתהיה, תיגמר באיזה רגע אחד ואז, כלומר אחריה, יהיה לי תינוק.

והתינוק הזה ישאר איתי, איתנו, כלומר איתי ועם אבא שלו. כל הזמן. כל הימים. כל הסופ"שים וכל החגים. וגם בקיץ. וגם בשלוש בלילה, אם אפתח את העיניים- הוא עדיין יהיה. והוא יגדל ויהפוך לילד ועדיין ישאר איתנו ואני אהיה זאת שמחליטה עליו הכל, שאחראית עליו כל הזמן.

ואם הייתי מדמיינת איזו אמא אהיה, האם יש איזשהו סיכוי שהייתי מדמיינת את המציאות כפי שאני חווה אותה היום? האם אפשר בכלל לדמיין את שלב הגזים, קפיצות גדילה, בקיעת השיניים, דלקות האוזניים, את ערמות הכביסה, ערמות הכלים וערמות החול בסלון. האם היה עולה בדעתי שילדים מבלים שליש מזמן העירות שלהם על נדנדה שאני אנדנד? האם יכולתי להאמין שאומר בעצמי, במו פי, משפט כמו "סליחה, אנחנו לא אוכלים עוגה בכל הבית אתה רוצה עוגה אז בבקשה בישיבה ליד השולחן", האם הייתי יכולה בכלל להעלות על דעתי את החרדות הספציפיות והכל כך מוחשיות שיציפו אותי בכל פעם שהילדים שלי יתקרבו לאיזשהו מקור מים? ומצד שני, האם הייתי יכולה לדמיין את הריח המתוק והסמיך הזה של השיער של הקטנה שלי כשהיא רחוצה ונעימה ונרדמת עלי סוף סוף? האם הייתי מעלה בדעתי את מידת ההתרגשות והשמחה שארגיש כשהגדול ישאל אותי "אמא, את יודעת למה אני אוהב אותך? כי את חמודה וכי מצאת לי את הגרביים הירוקים".

לא יכולתי לדמיין את כל אלה, וגם לא את היכולות החדשות שנולדו לי עם בני הראשון – היכולת להחליט החלטות בשנייה, להתגבר על פחדים, להתעלם לחלוטין מרגשות אשמה וללכת הלאה. להתייחס לשמונים- אחוז- תפקוד שלי כאל המאה- אחוז- תפקוד החדש.

ובכן, נעים מאוד, אני נועה, יש לי בנזוג חמוד ושני ילדים: גלי, בן שלוש וחצי (כן, גלי. עם י'. והוא בן!) וסהר, בת שנה ורבע. אני תסריטאית ויש לי בלוג ובכל מה שקשור לאמהות זה המוטו שלי: להנמיך קצת את הרף- ואז אחושילינג לעמוד בציפיות!

דרגו את הכתבה:

תגובה אחת ל האמא שחשבתי שאהיה

  1. תראי כמה דברים נפלאים קרו לך שבספק היית מגיעה אליהם במצבים אחרים בחיים .

השאירו תגובה


2 − = 1

יש לעשות את הפעולת חשבון