הסיבה למה לעולם לא אהיה האמא המושלמת | הורים בכיף

הסיבה למה לעולם לא אהיה האמא המושלמת

26/08/2014
מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

כשיגיע היום לסכם את התפקוד שלי כאימא ולחלק ציונים וצל"שים, אני פחות או יותר משוכנעת שהציון לא יהיה "נכשל". אולי בעצם המילה המדויקת היא לא "משוכנעת". בואו נגיד, "מאמינה" או "מקווה", שזו היא כנראה המילה הנכונה.

כשיגיע היום לסכם את התפקוד שלי כאימא, אני די מקווה שהציון לא יהיה נכשל. הילדים שלי הולכים לישון בזמן, רחוצים ועל קיבה מלאה, הם מקבלים טיפול רפואי וחוגים והמון חיבוקים ונשיקות וגם לא מעט חוויות ילדות טובות, משפחה אוהבת משני הצדדים והמון קשקושים וצעצועים שממלאים את הבית בפלסטיק צבעוני מיותר לגמרי. אני לא לגמרי בטוחה אבל מקווה מאוד שכל אלה יוכלו לפצות אותם על הדבר האחד שחסר כמעט לגמרי בילדות שלהם – ההליכה לים.

כשהייתי ילדה גרנו במרחק חצי שעה נסיעה מהים. הליכה לים הייתה מבצע קטן שכלל הצטיידות, נסיעה, פריקה, היערכות, כניסה למים, יציאה מהמים אחרי שחטפנו מכה ברגל מהסלעים, ארוחה קלה, משחקים ובניית ארמונות בחול באחריות אבא, התקפלות, נסיעה לא נוחה במיוחד הביתה בישיבה על מגבות שנפרשו על המושבים וניקוי כתמי זפת מהרגליים לפני שקיבלנו אישור להתקלח ולחזור לשגרה. מבצע כזה דרש לפחות חצי יום ולא מעט עצבים, ובכל זאת עד כמה שאני זוכרת היינו עושים אותו לפחות פעם בשבועיים-שלושה בתקופת הקיץ.

מול זיכרונות הילדות האלה, העובדה שהילדים שלי שגרים מיומם הראשון במרחק 7 דקות הליכה מהים זוכים להגיע אליו לכל היותר פעם אחת בקיץ, נראית עלובה אפילו יותר. בניגוד להוריי המשקיענים, קשה לי מדי לשאת את כל מה שכרוך בהליכה לים. האמת היא שאנשים שנהנים מהליכה לים תמיד נראו לי קצת משונים, אולי אפילו חשודים. קשה לי להבין למה הורים הולכים מרצונם לגיהינום הדביק, המסנוור, החם והמגרד הזה כשהם יכולים לשבת במזגן ולקרוא עיתון בזמן שהילדים מתכתשים על הרצפה, או, בגרסה המשקיענית יותר, כשהם יכולים לשבת במזגן ולשחק עם הילדים רביעיות 'סמי הכבאי'.

הבעיה היא שלמרות כל המאמצים, לא הצלחתי ללדת העתקים מדויקים של עצמי. הילדים שלי שמעו, לא ברור בדיוק מאיפה, שיש ים בעולם, ואיכשהו התבססה להם בראש האמונה שמדובר במקום מופלא ורב בילויים והנאות ואני, אימא חסרת עמוד שדרה, מתקשה למנוע מהם את האושר שהם מאמינים שיזכו לו אם רק יגיעו אל החוף שליד הבית.

וכך אני מוצאת את עצמי קיץ אחרי קיץ אורזת תיק ובו כמה פירות שלרוב חוזרים הביתה שלמים אבל במצב קצת פחות טוב מזה שיצאו, בקבוק מים, מגבות ומסנן קרינה שתמיד מצליח לפספס כמה אזורים, נושכת שפתיים ומגיעה לחוף עם שני ילדים נרגשים. שם, בין ריצה אחרי ילד א' שמנסה גיחות התאבדות נועזות לכיוון שחקני המטקות לבין ניסיון לשדל את ילד ב' לבנות ארמון בחול במקום להעיף אותו אקראית על העוברים והשבים כנראה יהיה רגע אחד, קצר אבל יפה, שבו אצליח להרגיש כמו פעם, כשגם אני חשבתי שהים הוא המקום המושלם ביותר בעולם.

דרגו את הכתבה:

תגובה אחת ל הסיבה למה לעולם לא אהיה האמא המושלמת

  1. מקסים
    ונותן כוח
    לדעת שאני נורמלית ואמא מספיק טובה
    כבר טוב!
    ת ו ד ה

השאירו תגובה


+ 5 = 12

יש לעשות את הפעולת חשבון