התיק שלי הוא בור ללא תחתית | הורים בכיף

התיק שלי הוא בור ללא תחתית

מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

פעם באיזה ראיון קבלה, אחד הבוחנים ביקש ממני להראות מה יש לי בתיק. הייתי בת 24, ועוד לא ידעתי שמותר לסרב לבוחנים בראיונות קבלה, וגם עוד לא היו לי בתיק דברים שהביכו אותי. הוצאתי, היו בו ספר, עט, ארנק בד עם סגירת סקוטץ' מריקושט, סיגריות נובלס, ארבעה מצתים, יומן דו יומי, יומן בקטע של יומני היקר, מינידיסק (מינידיסק !) ונייר מקומט שעליו ציירתי מפה איך להגיע לחור בירושלים שבו התקיים הראיון.

כשהתכולה הייתה פרוסה על השולחן מול הבוחנים ניתן היה להבחין בשני דברים: אחד, שהבוחן שנתן לי את ההוראה הכי מבסוט מעצמו בעולם ובטוח שהוא הרשים אותי מאוד עם השיטה שלו ללמוד עלי דברים. שניים, שבעלת התיק היא בחורה צעירה ורווקה שהתפתתה לקנות מינידיסק כשטיילה במזרח ומאז היא עוסקת בהעתקת מוזיקה מדיסקים למיני דיסקים ובעישון.

אם היום בוחן כלשהו היה מעלה על דעתו לבקש ממני להוציא את כל תכולת התיק שלי מולו, אין סיכוי שהייתי מסכימה. התיק שלי הוא תיבת פנדורה שאסור שתיפתח ליד אנשים זרים או אנשים לא זרים- פשוט אסור שאף אחד יפתח או יחטט או אפילו יציץ פנימה. העניין הוא שאני בחורה עם תיק אחד, אני לא מתעניינת בתיקים כמוצר אופנתי ואני לא יכולה באמת להעביר את החפצים שלי כל יום מתיק לתיק בגלל מה שאני לובשת (זה נראה לי כמו הדבר הכי מוזר לעשות) וגם אין לי תיק הנקה או תיק שמתחבר לעגלה ולכן התיק האחד שלי, תיק העור הרגיל, הלא קטן ולא גדול שלי, התיק הלא מאוד יפה ולא מכוער שלי, הוא היום למעשה פח הזבל של העולם.

מה יש לי בתיק (רשימה חלקית):
הנחוצים והשגרתיים: ארנק, צרור מפתחות, מגבונים, טלפון, מטען.

הנחוצים והדי שיגרתיים: פנקס צ'קים מקומט שמכיל שני צ'קים דהויים שאיש כבר לא יכבד. שתי מחברות 40 דף פשוטות ומבולגנות שאם הייתי מאבדת אותן הייתי מתחרפנת, ואם מישהו היה מוצא אותן הוא לעולם לא היה טורח לנסות לגלות למי הן שייכות. הן נראות כמו אוסף מיותר של שירבוטים, שירטוטים ורשימות, אבל הן סך כל המחשבות, החלומות והתכניות שלי לחיים בכלל ולשבועות הקרובים בפרט. קלמר שמצוייר עליו דגל ישראל, הוא עלה לי שקל בלבד ומכיל 11 עפרונות, ועט שלא עובד. חיתול – ישן ומקווצ'ץ' וכבר מזמן לא במידה הנכונה לבת השנה וחצי שלי.

המיותרים לגמרי: יומן כיס דו יומי- שמכיל אך ורק את הפחד שלי שהוא ילך לאיבוד ומישהו ימצא אותו ויראה שהוא ריק ויחשוב שלא עשיתי שום דבר בתשע"ד. מטר רץ- אין לזה שום סיבה, אני לא מודדת דברים. מוצץ-הילדים שלי לא השתמשו אף פעם במוצץ, ובכל זאת. שפתון- מהמם ויפהפה שהייתי רוצה לשים אותו תמיד אבל אני אף פעם לא שמה כי זה מביך אותי לשים שפתון. זאת מבוכה טיפשית, אני יודעת, אני מתכננת להיפטר ממנה בקרוב.

אפרופו מבוכות: שקית פלסטיק עתיקה שבתוכה עיסת שלושה תמרים וחופן צימוקים שנשארו ממסיבת ט"ו בשבט. לא ט"ו בשבט האחרון, זה שלפניו. גרב מלוכלכת, מידה 19-22, שתמיד ברגעים שאנשים חשובים מחכים שאני אמצא כבר את הטלפון שמצלצל לי בתוך התיק ואשתיק אותו, אני מוציאה קודם את הגרב. תחתונים של הילד- פעם לקחתי לו תחתונים ספייר לאיזו נסיעה ומאז, אם אני מצליחה איכשהו לא להראות לאנשים החשובים את הגרב, סביר להניח שאוציא בטעות את התחתונים.

האוספים: בין שלושה לשישה שפתוני לחות לשפתיים יבשות. זה לא שאני מכורה אליהם או משהו, אני משתמשת באחד מהם בממוצע אחת לשנה. פשוט במכולת, הם מונחים במקום כל כך, נו, אני פשוט קונה אותם, מה אני אעשה. "כדורי מזל"- אלו הם כדורי פלסטיק זעירים בצבע צהוב שהגדול מוצא בסדקי המדרכות, מחזיק ביד כעשר דקות ואז מבקש ממני "לשמור לו". זאת תופעה מאוד משונה אבל אכן היו פזורים בעיר המון כדורונים צהובים וכעת הם רובם פזורים לי בתיק.

החפצים שהם זבל לכל דבר: סוף של מרציפן מגולגל בעטיפתו השקופה ובחול. קיסמי שיניים, עטיפות של מסטיקים, כרטיסי נסיעה באוטובוס וקבלות של מוניות (אף אחד לא מחזיר לי נסיעות, למה אני אוספת את זה?) קבלות מהסופר (אני לוקחת מהקופאית כדי להיראות לה אחראית) חתיכות פלסטיק שיצאו מתוך ביצי הפתעה והיו אמורות להתחבר לכדי משהו אך איש לא טרח, גומיית שיער קרועה, גומיית שיער גרועה, כרטיסי ביקור, פליירים, תפריטי משלוחים של מסעדות, מטבעות של 10 אגורות.

העוד זבל שהוא אפילו לא חפצים: חול, אבנים קטנות, חתיכות נייר, פירורים, אדמה, עלים יבשים.

ועם כל הכבודה היפה הזאת אני מסתובבת כל יום, לכל מקום. ומתנהגת רגיל לגמרי.

דרגו את הכתבה:

השאירו תגובה


6 − = 2

יש לעשות את הפעולת חשבון