יום יבוא והם יאכלו לבד | הורים בכיף

יום יבוא והם יאכלו לבד

08/09/2014
מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

אין מה לעשות, תינוקות צריכים לאכול. חייבים. כן, זה ברור שאננו כהורים היינו מעדיפים לוותר לחלוטין על כל העניין המיותר הזה של "האכלת תינוקות". היה הכי טוב אם היו נולדים עם מצבור פנימי של אוכל שיספק אותם עד שילמדו לשלוט כמו שצריך בידיים שלהם ולאכול לבד. כי ברצינות, מי אוהב שיורקים עליו מרק עוף טחון או זורקים עליו חביתה? מעיפים מכה לכפית עמוסה מחית רטובה שעכשיו נמצאת מושפרצת כולה על הדלת של המקרר.

אבל כמו שאמרנו, זה חובה להאכיל אותם וכשמשהו הוא חובה, אין טעם להתלונן עליו (הרבה) וצריך פשוט לעשות אותו. ואם כבר עושים, אז כמו שצריך, או ככה חשבתי. אבל האמת היא שלהאכיל תאומים זה סיפור די מעניין. כשיש לך תינוק אחד אתה לומד מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב ויודע מה אתה מגיש לשולחן, לפעמים זה ככה גם כשיש לך תאומים, אבל לא התאומים האלו, הם אוהבים דברים הפוכים לחלוטין – אחד אוהב יבש, שני אוהב רטוב, אחד מעדיף רך, שני קשה, אחד דורש מתוק, שני מוכן לשמוע רק על מלוח.

זה עוד היה בסדר, איכשהו, עד שממרומי גיל שנה וחודשיים, למדו השניים לבקש גם דברים שלא נמצאים על השולחן כמו "בבבבבבבנה" (שזה גבינה), "תה" (שזה חביתה), "דן" (שזה קיצור למעדן קרלו שוקולד) וזה בסדר, כי הספציפיות הזו היא ברכה גדולה בהרבה מאשר ה"את דה" (את זה) הראנדומלי בצירוף אצבע לכיוון הכללי של השולחן ולפעמים מבקשת סלט ובפעמים אחרות בכלל רוצה את המפתחות שהושארו שם מאז שנכנסנו הביתה.

וזה לא הכל, לאחרונה יש התעקשות חסרת פשרות על אכילה לבד, זה עניין של מצב רוח אמנם, אבל כשאנחנו מגיעים לזה, כלום לא יעזור. אם הילד החליט שהוא אוכל לבד, הוא אוכל לבד ויהי מה! אז זרמנו. אנחנו מניחים להם הכל על מגש הכיסא שלהם והם זוללים בכוחות עצמם עם הידיים שלהם. אמנם חלק גדול מגיע לרצפה, אבל אני חייב לציין שיש משהו מאוד נחמד בלראות את שני אלה מאכילים את עצמם.
ילד אוכל יופלה שטוזים
ובאמת, הכל היה טוב ויפה והרצפה אפילו לא מתלוננת יותר מידי בתנאי שאנחנו מקפידים לנקות אותה אחרי כל ארוחה, עד היום בו הם דרשו לאכול לבד שטוז (שזה יחיד של שטוזים, כי בכל זאת, זה בא בחבילה של 4 והם לא יסיימו את זה בחיים, בואו נודה). כאן מתחתי את הגבול. הרי איך בדיוק אני אמור לתת לתינוק בן שנה וחודש (זה היה בערך אז) לאכול שטוזים בידיים? לפזר לו שלוליות שטוזים על המגש ולקוות לטוב? אין סיכוי.

אבל איך אמרו בפארק היורה, "החיים מוצאים את הדרך". יום לאחר מכן, לאחר סירוב מוחלט להאכלה של שטוזים בכפית, הנחתי את השטוז על השולחן כשהכפית בתוכו וניגשתי לשטוף בקבוקים. שכחתי, כך הסתבר, שתינוק מס 2 כבר גבוה מספיק בכדי לקחת מהשולחן פחות או יותר כל מה שבא לו. כשסיימתי לחתל, הסתובבתי את התמונה הזו. פייר, הייתי גאה (לתשומת ליבכם, הגביע ריק).

דרגו את הכתבה:

תגובה אחת ל יום יבוא והם יאכלו לבד

  1. פוסט מעניין ביותר!

השאירו תגובה


4 + = 7

יש לעשות את הפעולת חשבון