פיקניק המהפך שלי | הורים בכיף

פיקניק המהפך שלי

מדד שטוזים
דרגו את הכתבה:

עד לפני כמה חודשים חשבתי שהפיקניקים של המשפחה שלי הם בסדר גמור. העיקרון שעמד מאחורי היציאה לפיקניק היה "בואו נעוף מהבית המבולגן הזה, נעביר את השבת במקום עם איצטרובלים ונחזור אחה"צ עם ילדים עייפים נורא שילכו לישון מוקדם". לכן פחות שינה לי איפה נרבוץ ומה נאכל. היינו אורזים שלושה דברים בשקית פלסטיק ונוסעים ליער הכי סטנדרטי. חונים בחניון המסודר והצפוף שליד היער. הולכים כחמישים מטר, עוברים את מתחם קק"ל והמשפחות שעושות מנגל ודופקות בירות בעשר בבוקר ומתמקמים מטר אחד משם לתוך החורש, ליד הכלנית הראשונה. הפיקניקים שלנו אמנם לא סיפקו לי את הצורך (שבאמת קיים בי) לספוג את הטבע לתוך הריאות מפעם לפעם, אבל הם כן סיפקו לילדים שלי תעסוקה לחמש שעות פחות או יותר. הרגשתי שאולי אנחנו לא אלופי היציאה מהעיר, אבל אנחנו עושים מה שאפשר.

הבעיה התעוררה כשהתחלנו להצטרף לפיקניקים של משפחות אחרות, אז התחלנו להשוות. פתאום גילינו שיש פיקניקים שמתרחשים במקומות ממש יפים שהם "סוד משפחתי" של משפחות מסוימות. גילינו שיש אנשים שיש להם בבגאז' ציוד כמו שולחן מתקפל, מחצלות וכריות סיני. שאנשים מסוימים מביאים איתם לפיקניקים גיטרות. ועוד הסתבר לי שירקות חתוכים, ביצים קשות וקלמנטינות זה לא הטופ של מזון הפיקניקים. שיש משפחות שמגישות בפיקניקים דברים מתובלים, דברים מבושלים, דברים אפויים, דברים שהם אשכרה אוכל. איכשהו הפיקניקים של המשפחה שלי, שקראתי להם "פושטים" ו"ספרטניים", התחילו להראות לי פשוט "מעפנים" ו"מעפנים בקטע אחר".

אז לפני שבועיים, כשיצאנו לפיקניק עם עוד כמה משפחות מהגן, החלטתי שזה יהיה פיקניק המהפך שלי. התארגנתי באופן בוגר, ארזתי לראשונה דברים כמו סכין שבאמת חותך, תותים ויין. הכנתי שני סוגי סלטים. הבאתי כלי פלסטיק רב פעמיים במקום חד פעמיים לא אקולוגיים ולא נוחים. הבאתי שישיית מים. אני מודה: רציתי להרשים. וכשכולם הוציאו את האוכל שהביאו ופרסו אותו על המחצלת- הייתה לי תחושה שגם הצלחתי. חשבתי ששמעתי רחש קל של התפעלות עובר בין הנוכחים. חשבתי שניצחתי. אלא שאז הגיעה משפחת לוי.

משפחת לוי באו ושמו את ה'פיק' במילה פיקניק. דבר ראשון הם הגיעו למקום על אופניים, זאת אומרת שהם יצאו שלוש שעות לפני כולם מהעיר ודיוושו לאתר. ואז הם פרקו בנונשלנטיות מתוך תיקי הבד האקולוגיים שלהם קופסאות עם גבינות קשות, זיתים, ממרחים שהם הכינו, שמן זית, תבלינים. וגם: קאווה וגם: קערה עם בצק, מערוכים, קרש עץ לרדד עליו את הבצק ופלטת ברזל לשים על מדורה. רק עכשיו ראיתי שבצד מחכה לה מבעוד מועד ערימת עצים! אבא לוי תקתק מדורה תוך רבע שעה, ואגב האבות האחרים, שבדרך כלל נוטים לתת את האימפוט שלהם בכל מה שקשור למדורות, קלטו שהפעם ממש אין צורך, ופשוט הרכינו ראש ועשו מה שאבא לוי אמר להם. ובזמן שהמדורה היפה שלו בערה, הוא עטף תפוחי אדמה בנייר כסף וחיכה שהאש תהפוך לגחלים. רציתי לחבק את הסלטים שלי וללכת להתבייש איתם באוטו.

ומה אני אגיד? זה באמת היה אחלה פיקניק. הילדים לשו בצק, צלו תפוחי אדמה, התהפנטו מהמדורה… חזרנו משם שבעים למען השם! לא היינו צריכים לעצור בשום מסעדה של שום תחנת דלק בדרך הביתה, זה עוד אף פעם לא קרה לנו לפני כן. משפחת לוי הראתה לי סטנדרט חדש של פיקניק שמעכשיו יהיה לי קשה לשאוף לפחות ממנו. העניין הוא שאני יודעת שאין לי סיכוי. שאם זאת תהייה רק המשפחה שלנו ולא יהיה לי את מי להרשים, סביר להניח ששוב נצא אל הטבע עם שקית קלמנטינות ונשכח להביא אפילו חיתולים להחלפה. אני מתנחמת בידיעה שגם הפיקניק הצולע ביותר תמיד יצליח לספק לי את הרגעים היפים האלה, בהם הילדים מוצאים נמלה אקראית ויוצאים לעקוב אחריה כדי לחרב לה את הקן בעזרת מקל, מה שגורם להם להתמקם בתנוחת כריעה עמוקה עם הגב לאמא ואבא, מה שמאפשר לאבא להיכנס פיזית אל תוך הסמארטפון שלו, מה שמאפשר לאמא פשוט לשכב על הגב, ללעוס גבעול ולהסתכל על העננים.

דרגו את הכתבה:

תגובה אחת ל פיקניק המהפך שלי

  1. איזה עצוב.
    כתוב יפה אבל בסופו של דבר – עצוב.
    המסקנה פה היא שהפיקניק הפשוט מספק לה את השקט הרצוי.
    אבל אם את רוצה שקט – שימי את הילדים אצל בייביסיטר ותבלי בשקט,
    אם את יוצאת עם הילדים – כיף לבלות איתם ולהיות איתם!
    אין כמו שבת מסביב לשולחן שבת.
    בלי תחרות עם משפחות אחרות.
    בלי אבא שנכנס לתוך סמארטפון.
    בלי טלוויזיה.
    בלי מחשב.
    בלי שום מסך!!
    בלי שום הפרעה.
    רק אבא + אמא + ילדים, מדברים, צוחקים, אוכלים ושרים.

השאירו תגובה


8 − 2 =

יש לעשות את הפעולת חשבון